נקודה טובה לומדים רבי נחמן עם עופר גיסין
מאת עופר גיסין
חודש תשרי הוא לידתה של השנה החדשה. כמו כל לידה, היא באה ממקום לחוץ ומצומצם, מלווה בחששות ותקוות. תפילות ראש השנה סובבות סביב המלכת הקב”ה בעולם, אבל התוספות שתיקנו הגאונים (משנה ברורה תקפ”ב ה’) מדברות על התפילה והתקוה להזכר ולהכתב לחיים. חודש אלול הוא הזמן לחבר את אהבת החיים הטבעית אל מי שנתן אותם – “אני לדודי (אהובי), ודודי לי”. חודש תשרי הוא הזמן ליצור את החיים האהובים בהתחלה נכונה, מן המיצר אל המרחב. כל התחדשות מצריכה תמיכה וחיבוק, כלומר: יציבות ואהבה. נראה כאן כיצד שני הדברים האלה טמונים בסוד העבודה של תשרי.
הפסוק בשיר השירים (ב, ו) אומר: “שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני”. על פי הפסוק הזה גילה האר”י הקדוש גילה את הסוד הפנימי של המצוות שבהן אנחנו מוקפים בחודש תשרי (פרי עץ חיים שער ר”ה פ”ד, שער הסוכות פ”א).
עבודת הימים הנוראים, עשרת ימי תשובה עם ראש השנה בתחילתם ויום כיפור בסופם, היא המתקת הדין. המקום הצר שבו השכל מצומצם, שבו האדם לא יודע מה לעשות וחסר עצה מול העתיד הנעלם, מכונה בלשון הקבלה “מוחין דקטנות”, צד השמאל, היד הכהה. את המרירות הזו צריך להמתיק, והאמצעי הוא עבודת המחשבה. הכנעת השמאל והדינים בשורשם, המקום שבו המחשבה נובטת ומשפיעה על הדיבור ועל המעשה, גם בחלל הבריאה וגם בתוך האדם עצמו.
ההוראה המעשית של הכנעת השמאל ע”י המחשבה, “שמאלו – תחת לראשי”, היא ההתאמצות וההתרכזות במחשבות טובות בימי הדין. רבי נחמן אמר: “בראש השנה צריכין להיות חכם שיחשוב רק מחשבות טובות שייטיב השם יתברך עמנו וכו’ וצריכין להיות שמח בראש השנה” (שיחות הר”ן כ”א). הוא מלמד (ליקוטי מוהר”ןתנינא י’) שהשמחה היא עולם החירות, וצריכים להיות שמח כדי “שיוכל להנהיג את המוח כרצונו”.
זוהי ההוראה הקדומה שניתנה לעם ישראל בראש השנה בימי שיבת ציון ע”י עזרא ונחמיה (נחמיה ח, ב-י”ב). העם שומעים את דברי התורה שנקראו באזניהם, ומגיבים בבכי של תשובה. אבל מנהיגי העם וגדוליו אומרים להם: “היום קדוש הוא לה’ אלוקיכם, אל תתאבלו ואל תבכו”, “לכו איכלו משמנים ושתו ממתקים ושילחו מנות לאין נכון לו, כי קדוש היום לאדונינו ואל תעצבו, כי חדוות ה’ היא מעוזכם”. עצם קדושת היום מחייבת את השמחה, כי דווקא החדוה בש”ית היא המעוז והבטחון, התמיכה היציבה בתקוה להכתב בדין לטובה. ואכן כך נעשה: “וילכו כל העם לאכול ולשתות ולשלח מנות ולעשות שמחה גדולה, כי הבינו בדברים אשר הודיעו להם”. הם הבינו את הסוד הגדול של חירות המחשבה הטובה מתוך השמחה הגדולה שהיא בעצמה התשובה המעולה והמתקת הדין.
לאחר ימי התשובה באים ימי חג הסוכות. גם כאן האר”י הקדוש מגלה לנו את סודם מתוך החצי השני של הפסוק בשיר השירים: “וימינו תחבקני”. ימי הסוכות הם התגלות הימין, שהוא החסד והאהבה, והסוכה היא מצוה שאנחנו נכנסים לתוכה, אל תוך חיבוק אלוקי. דפנות הסוכה והסכך כולם קדושים בקדושת המצוה, ואנחנו מוקפים בהם.
אחרי הסעד והתמיכה של המחשבה הטובה המכוונת והמתקת הדין בשורשו ברגע הלידה של השנה, צריך להתחיל את השנה באהבה גדולה מאוד. הקב”ה אומר כביכול: לפני שאנחנו ניגשים לסדר הזמנים של השנה הבאה עלינו לטובה בואו נחבק אתכם.שבו איתי שבוע שלם באהבה וחיבוק. כתוב בתורה “ושמחת בחגך והיית אך שמח”. רק שמח, בלי שום חשבונות והתחכמויות. אוכל ושותה וישן ומטייל בסוכה (שו”ע או”ח תרל”ט). חי, אנושי, פשוט – בשמחה.
כמו בתיאור המלבב והמקסים של שמחת בית השואבה במקדש, שבו דווקא הקהל יושב ליד שולחן הכבוד, וחכמי התורה התנאים הם המרקדים ומכרכרים ומלהטטים בשמחה במשך שבוע שלם שלא ראו בו שינה. ההיפך ממה שנהוג בימינו בזכר החיוור שאנחנו עושים לזה. (עד כמה נחוצה לנו השיבה אל האמת הזו בכל המובנים כבעלי תשובה ראו בדברי הרב הוטנר זצ”ל בספר “פחד יצחק – סוכות” עמוד ק”צ).
גם ביחסים שבין האדם לעצמו, וגם ביחסים עם זולתו, זהו התהליך הנכון לרענון והתחדשות. קודם שיחה של חשבון ודין, בחכמה ומחשבה טובה וחיובית שהיא המעוז היציב לכל התחלה חדשה. אבל אחר כך מגיע הזמן של כוס הקפה, הארוחה המשותפת, המתנות והטיול. כל מיני תנועות ומעשים שיסייעו להחזיר את יחסי האהבה ולבטא אותם.
בפסוק בשיר השירים שקודם ל”שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני” נאמר: “סמכוני באשישות, רפדוני בתפוחים, כי חולת אהבה אני”. המפרשים מסבירים שאשישות הם כלי יין, וריפוד המיטה בתפוחים מתבקש כדי לתת ריח טוב. אני חולה וזקוק לסעד ורפואה, כי האהבה אינה תקינה, וצריך להתחיל מחדש. סמכוני– תתמכו בי, תנו לי את המשען היציב ע”י המחשבה והחכמה שהיין מרמז אליו בתורת הסוד. ואחר כך רפדו והקיפו אותי (“רפדו רפידתי סביבותי”. רש”י). תמיכה וחיבוק. זהו המבט הפנימי שאפשר ללמוד על תורת ההתחלה. יהי רצון שנזכה.
